היינו שם, ויצאנו עם לב מלא – וגם עם כמה שמות שנזכור הרבה אחרי שכבו האורות.
אתמול בערב, בביתן 10 באקספו תל אביב, התכנס עולם האופנה המקומי לרגע שאנחנו מחכות לו כל שנה: תצוגת הגמר של המחלקה לעיצוב אופנה בשנקר. זה לא עוד אירוע. זה המקום שבו הדור הבא של המעצבים הישראלים עולה למסלול בפעם הראשונה – עם קולקציות שנולדו מתוך ארבע שנות למידה, אבל גם מתוך תקופה לא פשוטה, רגשית ולאומית.
36 סטודנטיות וסטודנטים הציגו את פרויקט הסיום שלהם – ובמקום אווירת תצוגה חגיגית, קיבלנו רגעים נוגעים, טעונים, וכנים במיוחד. שורשים, זהות, גוף, מרחב וזיכרון – אלו לא רק מושגים אמנותיים. אלו חומרים חיים, שחדרו לבד, לגזרה, לטכניקה. הרגשנו אותם על המסלול.
המוזיקה המקורית של נדב סיון (שהולחנה במיוחד עבור התצוגה) והליווי של תזמורת חיה העניקו לתצוגה אווירה כמעט קולנועית – כזו שמזמינה אותך לא רק להביט, אלא באמת להרגיש.
מה אהבנו במיוחד?
מבין שלל הקולות שעלו למסלול, העיצובים של אלין ועקנין תפסו אותנו במיוחד – גם ויזואלית, גם רעיונית. בקולקציית ריזורט מקורית בשם "מיקונוס־מציצים", ועקנין יצרה דיאלוג צבעוני ומושחז בין פנטזיית החופשה המערבית לבין המציאות הישראלית המורכבת של קיץ בלי טיסות ועם הרבה מאוד הסתגלות. זה היה חוף מציצים במבט חדש – איפשהו בין היאכטה לקיוסק העירוני. התוצאה? משעשעת, מדויקת ובעיקר נוגעת.
הקולקציה של אריאל ברקה השאירה חותם עמוק. עשויה כולה מעור טבעי שעבר פיתוחים ופוסל לגוף, היא הציבה שאלות נוקבות על שליטה גברית בגוף האישה. העיצובים נעים בין מראה מגונן לכובל, וחושפים סיפור של התנגדות וחיפוש אחר שליטה מחודשת.
לי־ים קנדל העלתה למסלול קולקציה שקטה ורבת עוצמה, המבוססת על סיפור משפחתי של זהות יהודית־מוסלמית מודחקת. הבגדים נעו בין שקיפות לאטימות, בין פגיעות לעוצמה – ויצרו דיאלוג חומרי מרגש על נראות כפויה ומאבק פנימי.
מאיה קדמי נגעה באובדן אישי דרך מבע טקסטילי מרומז, שמחזיק בתוכו כאב, רוך וניסיון לאחז בשברים. הייתה שם עוצמה שקטה, כמעט חמקמקה – כזו שנשארת עם הצופה גם אחרי שהתצוגה מסתיימת.
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך:
ואי אפשר היה להתעלם מהקולקציה החריפה של שי גרינברג, שבחנה במבט ביקורתי – אך עם המון הומור – את מוסד החתונה והשיח סביב שמלות כלה. בין סטריט לאוונגרד, בין פנטזיה לאירוניה, גרינברג פירקה את הרומנטיקה המוכרת ובנתה תחתיה אמת חדשה, חופשית יותר.
תצוגת הגמר של שנקר היא לא רק רגע שיא למעצבים צעירים – אלא תזכורת למה אופנה באמת יכולה להיות: כלי לביטוי, עיבוד, חקירה והתנגדות. השמות שעלו על המסלול אתמול אולי חדשים בתעשייה – אבל הקול שלהם כבר חזק, ברור ומדויק.
