ביום השואה אנחנו בוחרות להביט בנשים שמצאו דרכים בלתי אפשריות לשמור על זהותן. בתוך האפרוריות של המחנות, היו מי שסירבו לוותר על המראה שלהן – לא מתוך שטחיות, אלא כפעולה אחרונה של חופש.
אנחנו רגילות לדבר על ביוטי כעל משהו שמעניק לנו ביטחון לפני פגישה חשובה או אירוע. אבל בהיסטוריה של העם שלנו, יש פרק שבו שפתון או סיכת ראש היו ההבדל בין הרגשה של אדם לבין תחושה של מספר. עבור נשים רבות בשואה, השמירה על האסתטיקה הייתה המרד הכי פרטי והכי עוצמתי שיכלו לנהל.
הליפסטיק ששמר על החיים
אחד הסיפורים המצמררים והידועים ביותר הוא על שחרור מחנה ברגן-בלזן. כשמשלוחי העזרה הראשונה הגיעו, לצד אוכל ותרופות, הגיעה גם חבילה של שפתונית אדומות. הצלב האדום קיבל על כך ביקורת, אבל הניצולות העידו שזה מה שהחזיר להן את האנושיות. השפתון האדום אפשר להן להביט במראה ולראות שוב אישה, ולא רק שריד של מלחמה.
במהלך שנות המלחמה, נשים השתמשו בתחליפים יצירתיים כדי להעניק מעט צבע לפנים: הן שפשפו את הלחיים עם חתיכות בד אדום או השתמשו במי סלק כדי ליצור מראה בריא יותר. המטרה הייתה כפולה – גם להרגיש טוב יותר עם עצמן, וגם להיראות "כשירות לעבודה" בסלקציות האכזריות.
אסתטיקה בתנאים בלתי אפשריים
מעבר לאיפור המאולתר, השמירה על השיער והבגדים הייתה עניין של עקרון. נשים סיפרו איך הן השתמשו במעט המים שקיבלו כדי לשטוף פנים, ואיך הן יצרו סיכות לשיער משאריות מתכת או חוטים שמצאו. כל פעולה כזו הייתה הצהרה: "אתם לא תמחקו את מי שאני".
הסיפורים האלו מזכירים לנו את הכוח שיש בטיפוח ובנשיות. כשאנחנו כותבות על מוצרי ביוטי או על הדרך שבה אנחנו מציגות את עצמנו לעולם, אנחנו עושות זאת מתוך הבנה שזה חלק מהחוסן הנפשי שלנו.
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך:
הנשים הללו לימדו אותנו שיופי הוא לא רק עניין של מראה, אלא עניין של כבוד עצמי. הן בחרו להשקיע בעצמן גם כשהעולם מסביב התמוטט, והוכיחו שהרוח הנשית חזקה מכל גזירה.
היום, כשאנחנו מעבירות שפתון על השפתיים, אנחנו עושות זאת גם לזכרן. נזכור את הנשים שלא ויתרו על עצמן ועל פניהן, גם בימים האפלים ביותר.
