תצוגות הגמר הן בדרך כלל הצצה לדור הבא של המעצבים, אבל השנה נדמה שהמסלול של החוג לעיצוב אופנה בבית הספר לעיצוב של אוניברסיטת חיפה סיפר גם את סיפורה של התקופה. 25 בוגרות ובוגרים הציגו קולקציות שעסקו בזהות, שייכות, זיכרון ואמונה, והוכיחו שאופנה יכולה להיות הרבה יותר מבגד.
אם בשנים האחרונות התרגלנו לראות פרויקטי גמר שמבליטים בעיקר יכולות טכניות, הפעם נדמה היה שהרגש עמד במרכז. כמעט כל קולקציה נולדה מתוך סיפור אישי, אבל הצליחה להימנע מהמלכודת של הפיכת האופנה לאיור של רעיון. במקום זאת, הסיפורים קיבלו ביטוי דרך חומר, גזרה, צבע וטכניקות עבודה מוקפדות.
אחד הדברים שבלטו במיוחד לאורך המסלול היה החיבור בין מלאכת יד מסורתית לבין חדשנות. רקמות, סריגות, פיתוחי טקסטיל ועבודות יד פגשו טכנולוגיות מתקדמות, והוכיחו שגם בעידן של בינה מלאכותית וייצור מהיר, עבודת החומר עדיין מצליחה לרגש.
בין הקולקציות בלטו פרויקטים שעסקו במכתבי אהבה מתקופת מלחמה, בזיכרונות ממשפחה, בהתמודדות עם דמנציה, בגלגול נשמות על פי המסורת הדרוזית, בחוויית ההגירה ובחיפוש אחר שייכות. כל אחד מהם סיפר סיפור אחר, אבל יחד הם יצרו תמונה רחבה של דור מעצבים שמבקש לעסוק במציאות שסביבו ולא לברוח ממנה.
מה שאהבנו במיוחד היה הבשלות. פחות ניסיון לייצר "רגע ויראלי" למסלול, ויותר מחשבה על שפה עיצובית מגובשת. היו קולקציות שהצליחו לרגש, אחרות הרשימו בביצוע, ורבות מהן הוכיחו שהרעיון והבגד יכולים לעבוד יחד – בלי שאחד יבוא על חשבון השני.
זו הייתה גם הפעם הראשונה שתצוגת הגמר התקיימה בקמפוס אוניברסיטת חיפה, ציון דרך משמעותי עבור בית הספר לעיצוב, שהשתלב באוניברסיטה לפני כשנתיים. מעבר לסמליות, התחושה הייתה שהמהלך הזה מעניק לדור המעצבים הצעיר גם מרחב לחשיבה רחבה יותר – כזו שמחברת בין אופנה, מחקר, תרבות וחברה.
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך:
הדור הבא של המעצבים הישראלים כבר לא מחפש רק ליצור בגדים יפים. הוא מבקש לספר סיפור, לעורר מחשבה ולבנות שפה אישית. וכשזה נעשה ברמת ביצוע כזו – קשה שלא לצאת מהמסלול בתחושה שהעתיד של האופנה המקומית נמצא בידיים טובות.