זה מסוג התצוגות שאנחנו מחכות לראות מהרגע שמתפרסמת הכרזה על שבוע האופנה. 70 סטודנטים/ות, 70 דגמים ו־70 משתתפים — ובעיקר 70 נקודות מבט שמרכיבות יחד את הקול של הדור: בין התפרקות להתעוררות ולהתפרצות, אופנה שמביטה למציאות בעיניים ומתרגמת אותה לשפה חדשה. אנחנו, בנות JOUR, עמדנו מול שפה שנולדה בשנתיים של התבוננות וניסיון לנשום אחרי 7 באוקטובר: עצב, חרדה ושכול לצד רצון עיקש להמשיך ליצור. וזה בדיוק מה שהיה כאן — אופנה שמביטה למציאות בעיניים ומנסחת עתיד.
שלושה פרקים, מסע אחד
התפרקות
הפתיחה הייתה טעונה ומדויקת: שחור–חום–אפור, חומריות כבדה, שכבות שמסתדרות ומתפרקות, קרעים מכוונים מול חייטות נקייה. זה לא “לוק של אפלה” — זו מערכת יחסים עם חוסר־הוודאות. קווי מתאר שמספרים על שבר, יחד עם דיוק שמזכיר מאיפה קמים.
התעוררות
עם הנשימה מגיע גם האור: לבן, גוני גוף, ורודים רכים ופודרה. שקיפויות שלא נועדו לייצר סנסציה אלא לשאול שאלות — גוף, בית, שייכות. זהו מרחב של ריפוי, של יד רכה על הבד ושל מבט קדימה בלי סימני קריאה מיותרים.
התפרצות
הקצב חוזר. סטריט־וור בצבעוניות עזה, ביטחון בתנועה, מוזיקה אלקטרונית שמרימה את הרצף ומדליקה מחדש את היצירה. זוהי לא “בריחה לרחוב” אלא החזרת העיר לתוך הסטודיו — אנרגיה שמזכירה למה אנחנו עושות אופנה מלכתחילה.
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך:
השנה בשנקר פחות מתעסקים ב”כמה גבוה הטרנד” ויותר ב”כמה גבוה האדם”. מחויטות חדה לצד דנים מפורקים, שמלות כלה לא צפויות, בגדי גברים עם תדר רגשי ובגדי ספורט שתורגמו לשפה אישית — כל אחד מהם הוא פרק ביומן קבוצתי. ועל המסלול פסיפס אנושי אמיתי: דוגמניות/ים, סטודנטים/ות, פרפורמרים, יוצרים ומשפיענים — כל הגילאים, כל המגזרים, כל המגדרים — שמרכיבים יחד תמונה מקומית עם הד לאוניברסלי.
תצוגה שמגדירה מחדש מהי עבודת גמר מתמשכת: לא “עונה” אלא “מצב תודעה”. אנחנו יוצאות עם זיכרון של שלושה רגעים — שקט טעון, נשימה, והצתה מחודשת — ועם בטחון שישראלי ויצירתי יכולים לחיות באותו משפט.
