כשרוך פוגש נוקשות והילד שרצה להיות בלרינה מתקבל סוף־טוב על המסלול
יש תצוגות שנכנסות ללב לפני שהן נכנסות לעדשה. אצל לי אלמונד זה קרה ברגע שהשחור עלה לבמה בשבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2025 וחשף שכבות שמספרות עוד שכבות: טול שמזכיר שיעורי בלט ראשונים, תחרות שעושות צמרמורת טובה, וצמר גס שמושך את הפנטזיה אל הקרקע. זה לא עוד “אסתטיקה אפלה”—זו הודאה באומץ: לגעת בעבר, להלביש אותו מחדש, ולהגיד בקול ברור מי אנחנו היום.
הבגדים יושבים נכון: מבנים שמחבקים את הגוף ומשתחררים בזמן, שקיפויות במידה. הבלט כאן הוא שפה, לא קישוט — והרעיון של “נולדתי פעמיים” עובר מהסיפור לבד בצורה טבעית.
אהבנו כאן את הכנות הלא־מתנצלת: הסיפור לא מתחנף, הוא נתפר כמו שהוא. המתח בין משי רך לטקסטורות חותכות שומר את העין ערה לכל תזוזה. וזה בדיוק ה־Prêt-à-Couture במובן שאנחנו אוהבות—פחות “ללבוש מחר בבוקר”, יותר שפה ורעיונות לשטיח אדום ולארכיון ההשראה. יוצאות מכאן עם מילים חדשות לאופנה, לא עם שקיות.
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך:
שמלת טול שחורה בשתי שכבות + ג’קט מבני קצר בקו כתף מודגש + נעל סירה עם רצועה דקיקה, חצאית משי נשפכת בגוון פחם + סוודר צמר גס במרקם ידני + סרט שיער סאטן (לא חייבים עקב), שמלת תחרה כהה עם תחתית אטומה באורך מידי + מעיל “באלטום” רך עם קולר גבוה.
אלמונד לא מציעה עוד “לוק יפה”—היא מציעה פיוס. בין גוף שהשתנה לחלום שלא התפוגג. זו תצוגה שמזכירה למה אנחנו כאן: לראות אופנה מדברת אמת, ואז לבדוק איך אנחנו מדברות אותה החוצה.
