את יריית הפתיחה של שבוע האופנה ישראל קנדה תל אביב 2025 תפס המעצב ויוי בלאיש, עם קולקציה מחממת לב ומלאת געגוע שהוקדשה לאימו. בבית האופנה אלמביקה חגגו 20 שנות יצירה עם קריצה משובחת להיסטוריה האישית – ושמלה אחת “א־לה חלבנית”, שגנבה את כל המבטים על המסלול.
ויוי בלאיש — “לאבלין באהבה”
קולקציית FW25 של ויוי בלאיש נפתחה כמכתב אהבה לאבלין, אמו של המעצב, ולשנים שגדל בהן — הסבנטיז ותחילת האייטיז. דרך מפגש עם יערה קידר על הבמה, בלאיש סיפר על השראה אישית, ילדות בבית שמש ואשקלון, ועל אמא שהייתה אייקון הסטייל הראשון שלו. על המסלול נחשף סיפור נוסטלגי שנכתב בבדים: ג׳ינסים פדלפון וקורדרוי לצד משי וקטיפה, אוברולים בהדפסי עניבות גבריים, לנז’רי עם נגיעות עור ותחרות, חצאיות קוטור עם מעילי בומבר, והדפסים של “אהבה” ו־Noga District — מחווה לשכונת הסטודיו שלו בדרום תל אביב. פלטת הצבעים — בז’, חום כהה, בורדו, ירוקים, כחול וקאמל — חיממה את האווירה, והקולקציה כולה נשענה על עבודת יד, פירוק והרכבה של וינטג’ בפרשנות עכשווית. בין שיתופי הפעולה הבולטים: מעילי עור עם המעצבת מיקה בשן ותכשיטים בעיצוב מותג “מלכה”.
אהבנו
הסיפור האישי — אותנטי, לא נוסטלגיה לשם נוסטלגיה, השילוב בין קוטור לסטריט — חצאית משי מול בומבר, לנז’רי עם עור, ה־Upcycling המדויק: כל פריט מרגיש כמו פרק מהזיכרון, הפלטה המחוממת שמצליחה להישאר אלגנטית ולא כבדה.
פחות אהבנו
כשהטקסט “אהבה” הופיע ביותר מדי לוקים — הוא חזק מספיק לבדו, כמה אורכים שהכבידו על הרגליים — פחות מחמיא מהשפה המעודנת שבשאר הלוקים.
ROZ מאת רחלי זילברשטיין — אופנה, נשיות ותקווה
תצוגת ROZ ריגשה את היום הראשון, עם חיבור ישיר בין אופנה לתודעה: שיתוף הפעולה עם עמותת “הבית של בר” הדגיש מודעות לסרטנים גינקולוגיים ולגן BRCA. על המסלול צעדו בהתנדבות דנה גרוצקי, שיר אלמליח, שי־לי ליפא, ליר עוז (שאמה נפטרה מהמחלה), מחלימות ויוצרות תוכן—במחווה שמציבה קהילה לפני טרנד. רגע השיא: שחזור שמלת הכלה של אמה של רחלי, שושנה ז״ל, בוורוד רך כסמל לפריחה מחודשת; את השמלה לבשה ליר עוז—חיבור אישי שהפך את הבמה לזיכרון חי.
אהבנו
המסגור הערכי: תצוגה שמקדשת נשיות, רגישות ו־awareness בלי לוותר על שפה אופנתית, הליהוק האנושי: שילוב של נשות תקשורת, מחלימות ויוצרות—מייצר אותנטיות וחיבור אמיתי לקהל, הרגע האיקוני: שמלת הכלה־בוורוד כפרשנות לריפוי—סיפור שמדבר בגזרה ובצבע, לא בסיסמה, הסטיילינג המאופק: כשהלוק נותן לסיפור להוביל—המסר עובר צלול.
פחות אהבנו
כשהסמליות נערמה בפריט־על־פריט (מסר, סרט, טקסט, אקססוריז) — האימפקט נחלש. זיקוק עובד חזק יותר, • מפעם לפעם, אורכים/נפחים שחתכו את הקו של הרגל. ליטוש מכפלות היה מחדד אלגנטיות.
ALAMBIKA — 20 YEARS: זיכרון אישי
קולקציית FW25–26 של הגר אלמביק חוגגת שני עשורים למותג דרך מחוות לאביה, הפסל עמנואל הצופה ז״ל — והג׳ינס כסמל. על המסלול: 20 דוגמניות, 40 לוקים מתפתחים, פסקול חי של ROTEM BAHAR. הדנ״ים נולדים מחדש לשמלות, מכנסיים, חולצות וז׳קטים; פסים “מהארון הגברי” מתרגמים לשמלות/חולצות רומנטיות משי מודפס פרחים אדומים על שחור/קרם, פרוות סינתטיות מנומרות עם הומור; סריגי כותנה ופוטר שמקבלים פיסוליות; ג׳קארד ניאון שמאיר שחור. השפה: עצמאות, נראות, נשיות — בגדים כשירה נלבשת, מקומית ואוניברסלית.
אהבנו
דיאלוג “אור–חושך” שמרגיש תיאטרלי אבל לביש: ניאון כשכבת הארה, לא טריק, • רה־פרש של דנ״ים עם היסטוריה משפחתית — חתימת יד שמרגישה אותנטית. פיסוליות רכה בסווטשירטים ושמלות — נפחים שמחבקים גוף, לא בולעים אותו, חיבורים טקסטיליים חכמים: פסים גבריים × משי פרחוני = רומנטיקה עם עמוד־שדרה.
פחות אהבנו
פרוות סינתטיות מנומרות שעבדו טוב יותר כשהופיעו כרמז, ופחות כשלקחו את מרכז הבמה, מקטעים בודדים שבהם שכבות רבות הטביעו את קו המותן — טיפה זיקוק הייתה חידוד זהב.
שחר אבנט — זיכרון קטן, שמחה גדולה
הקולקציה של אבנט בוחרת לא לברוח אלא להתקרב: “להאיר בפנס” את הקטן והטוב — ריח פרחים, מרפסת, שמיים משתנים. על המסלול: שמלות כלה ושמלות ערב בעבודת יד לצד Ready-to-Wear ובכורה לפריטי דנים. השפה המוכרת של אבנט — צבעים חיים, טקסטורות מרובדות, דיטיילים ידניים — נושאת כאן מסר אופטימי: להחזיר לזיכרון את מה שעושה חשק לחיות.
אהבנו
הנחת יסוד אופטימית שמרגישה אמיתית — לא אסקפיזם, תשומת לב, • צבעוניות “שמחה־אך־מבוקרת”: שילובים שמצטלמים חזק בלי לאבד רכות, • עבודת יד שמוסיפה שכבת רגש (רקמות, חיבורים, קישוטי קצה) בלי להכביד,• הרחבת המותג ל-RTW ולדנים — תרגום חכם של DNA לארון יומיומי.
פחות אהבנו
רגעים בודדים של עודף שכבות/נפחים שהטביעו את קו המותן. זיקוק היה מחדד את הצללית, • לוקים שבהם קישוטיות מרובה התחרתה עם הגזרה — פרט דומיננטי אחד מספיק.
Tovale+ — מלכת מחשבת
הקולקציה של טובהל’ה ונעמה חסין נולדה מצומת זמנים: רקמות גובלן עתיקות שפירקו ובנו מחדש, משי עם ברק מרומז, אבני סברובסקי כניצוץ מבוקר — ובמרכזן דמויות של נשים פורצות דרך (אגתה כריסטי, אן בולן, ג’יין אוסטן) שרקמה נעמה לאורך חודשים. הסניקרס של Adidas נבחרו כבחירה מודעת לזמן: נוחות כעמדה. מעל הכול — הצהרה ברורה: אופנה כשפה של זיכרון ומחאה, מ־7 באוקטובר ועד עכשיו.
עוד כתבות שיכולות לעניין אותך:
אהבנו
התרגום של גובלן עתיק → אופנה עכשווית בלי לאבד עומק היסטורי, המתח המדויק בין משי רך לנצנוץ סברובסקי “על אש קטנה”, הליהוק של סניקרס בתוך סיפור קוטור — אמירה ולא גימיק, הנוכחות האישית–פוליטית שעוברת בבד, לא בסיסמה.
פחות אהבנו
רגעים בודדים שבהם קישוטיות כפולה (רקמה+אבנים+שכבה מודפסת) התחרתה עם הגזרה — זיקוק היה מחדד, כמה חיתוכים במותן הגבוהה שאיבדו פרופורציה בתנועה — מבקשים ליטוש קו.
