רוצה להתעדכן בכתבות על הנושאים הכי חמים? הירשמי עכשיו לניוזלטר שלנו

מחדל הג'ינס הגדול: איך מידות הבגדים לנשים עדיין בבלגן אחד גדול בשנת 2025

מחדל הג'ינס הגדול: איך מידות הבגדים לנשים עדיין בבלגן אחד גדול בשנת 2025 | jour-magazine.co.il
צילום אינסנטגרם @mercidenim

תארו לעצמכן את התמונה הבאה: אישה נכנסת לחדר מדידה עם לב מלא תקווה ותריסר זוגות ג'ינס. שעתיים קדימה, והיא יוצאת, לא עם הזוג המושלם של מכנסיים, אלא עם משבר קיומי. ברוכים הבאים לעולם של מידות בגדים לנשים – מקום שבו עקביות היא מיתוס כמו חד-קרן ושבו מידה קטנה בחנות אחת יכולה להרגיש כמו מכשיר עינויים מימי הביניים בחנות אחרת.

זו לא חוויה ייחודית. בהרפתקה האחרונה בקניון, עוזרת המחקר האמיצה שלנו, ואני החלטנו לחשוף את המסתורין של מידות הג'ינס לנשים כחלק מחקירה מתמשכת של FASHION לגבי הסקסיזם האורב בעיצוב הבגדים. ספוילר: זה עדיין בלגן.

שיעור בהיסטוריה של טירוף המידות

כדי להבין מדוע מידות הבגדים לנשים כל כך כאוטיות, עלינו לחפור בהיסטוריה. מערכות המדידה הראשונות, באופן מפתיע, היו לגברים – חיילים, ליתר דיוק. במהלך המלחמות הנפוליאוניות, מלחמת קרים ומלחמת האזרחים האמריקאית, הצבא היה צריך דרך להלביש גברים במהירות. הפתרון? למדוד את היקף החזה, להניח ששאר הגוף ילך בעקבותיו, ו-וואלה, מדים לכולם.

כאשר נשים החליטו שהן רוצות להצטרף לבגדים מוכנים, קמעונאים חשבו, "למה לא להשתמש במערכת של הגברים?" התוצאות היו צפויות להחריד. עברו עשרות שנים עד שמישהו ניסה שוב. בשלהי שנות ה-30 של המאה הקודמת, משרד החקלאות האמריקאי ערך מחקר מסיבי למדידת אלפי נשים. אבל המדגם היה מוטה, הוא לא כלל נשים שאינן לבנות והוא נטה לעבר קבוצות סוציו-אקונומיות נמוכות. המידות היו קטנות מהממוצע הארצי אפילו אז.

עד 1958, משרד המסחר האמריקאי והמכון הלאומי לתקנים וטכנולוגיה פיתחו את תקני המדידה הרשמיים הראשונים. לנשים היו 32 מידות לבחירה, בעוד שלגברים היו פחות מתריסר. עם זאת, קמעונאים התעלמו במידה רבה מהתקנים הללו, והם דבקו במערכות השרירותיות שלהם.

 

 

הצגת פוסט זה באינסטגרם

 

‏‎פוסט משותף על ידי ‏‎FASHION Magazine‎‏ (@‏‎fashioncanada‎‏)‎‏

 

המצב הנוכחי של כאוס המידות

אם נקפוץ קדימה להיום, מערכת המדידה הפופולרית ביותר בארצות הברית היא תקן בינלאומי של החברה האמריקאית לבדיקות וחומרים (ASTM), שנקבע בשנת 1982. מערכת זו עדכנה את נתוני 1939 בעזרת טכנולוגיית סריקת גוף ועדכונים ממומחים לאנתרופומטריה וענקיות קמעונאיות כמו וולמארט. תיאורטית, זה היה אמור להביא סדר. במקום זאת, זה יצר יותר חוסר עקביות.

קמעונאים אימצו "מידות מחמיאות" – הנוהג לתייג בגדים גדולים יותר במידות קטנות יותר כדי להחמיא ללקוחות. מה שהיה מידה 14 בשנת 1937 הפך למידה 8 בשנת 1967, ולמידה 0 בשנת 2011. וזה רק בארצות הברית. באירופה, למותגים צרפתיים, איטלקיים וגרמניים יש לכל אחד את ה"ניואנסים" שלו, מה שהופך קניות בינלאומיות לסיוט אמיתי.

החיפוש אחר פתרון

האם מישהו ניסה לתקן את זה? כן, אבל בהצלחה מוגבלת. פוי יי צ'או, מרצה ותיקה בבית הספר לאופנה של אוניברסיטת טורונטו מטרופוליטן, מציינת כי למרות שהייתה התקדמות לקראת מידות מכילות ומותאמות מגדר, השינויים איטיים ולעתים קרובות שטחיים. קמעונאים מונעים פחות מרצון לעזור ויותר משורת הרווח – החזרות עולות להם מאות מיליארדי דולרים בשנה. הניסיונות של תעשיית האופנה לתקנן מידות במהלך המאה האחרונה היו מאכזבים. המערכת של היום, תערובת של נתונים מיושנים ואגו תאגידי, לא מעוררת ביטחון. מותגים עשויים לרצות למצוא פתרון, אבל שינוי אמיתי עדיין חמקמק.

מסקנה: קריאה לשינוי

כשאנחנו נסוגים ממגבלות המקום הצפוף של חדר המדידות, ברור שהתסכול והבלבול בנוגע למידות הבגדים לנשים רחוקים מלהסתיים. הגיע הזמן שתעשיית האופנה תנקוט צעדים משמעותיים לקראת עקביות והכללה. עד אז, נשים בכל מקום ימשיכו בחיפושיהן אחר ההתאמה המושלמת, כשהן חמושות בסבלנות, חוסן ומנה בריאה של ספקנות.

כתבות נוספות שיכולות לעניין אותך

רוצה להתעדכן בכתבות על הנושאים הכי חמים?
הירשמי עכשיו לניוזלטר שלנו!